Eternity and a Day / נצח ועוד יום
״נצח ועוד יום״ – הקרנת וידאו על חמישה אלמנטים משיש מפורקים (כל אחד בגודל של גוף אדם בוגר). העבודה מבוססת על הסצנה האחרונה מתוך הסרט ״נצח ועוד יום״ של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס, עם מוזיקה מאת אלני קאראינדרו. פס הקול המקורי עבר שינוי עדין, בעוד שהקומפוזיציה המוזיקלית נותרה כפי שהיא.
הדימוי מוקרן על פני משטחי שיש, ובכך מוסת מהמסגרת הקולנועית אל חוויה פיסולית ומרחבית. במקום להציג את הסרט כפי שיועד לצפייה על מסך, העבודה מסיטה אותו ומזמינה מפגש איטי וגופני יותר, שבו הדימוי נקטע, מתפזר ומורכב מחדש דרך תנועה במרחב. הדמויות מופיעות ונעלמות במרווחים שבין האלמנטים המפורקים. העבודה אינה מבקשת לשחזר את הסרט, אלא להיכנס עמו לדיאלוג ולהחזיק את הדימוי בצורה אחרת.
ההצבה הוצגה במקור פעם אחת בלבד, למשך כמה שעות, בהקשר לא-מסחרי, והפכה גם למרחב השתתפות בלתי צפוי. מבקרים שנכנסו לחלל החלו לרקוד באופן ספונטני מול ההקרנה, וגופם הטיל צללים על גבי הדימוי הנע – מופיעים, מתמוססים ושבים להופיע בין חלקי השיש. חלקם המשיכו לרקוד גם לאחר שהמוזיקה הסתיימה.
העבודה נוצרה כאנדרטה לשלוש נוכחויות (ההקרנה על אבני שיש הוא במכוון):
– דניאלה פסל, האמנית שיצרה במקור את אלמנטי השיש כיחידות שלמות, לזכר אמה
– אבי, שנפטר לפני יותר מ-20 שנה
– תיאו אנגלופולוס שנגע בנושא של מוות וזיכרון בסרט הזה ״נצח ועוד יום״.
בעבודה הזאת, ההקרנה על גבי חלקי השיש פועלת כמעין חריצי זיכרון – נוגעת בעולם של מה שכבר חלף מן המציאות הפיזית שלנו, מה שמת, אך ממשיך להתקיים בזיכרון, בתודעות ובלבבות שלנו.
Video projection on five fragmented marble elements (each approximately the size of an adult body). This work is based on the final scene from the film “Eternity and a Day” by Theo Angelopoulos, with music by Eleni Karaindrou. The original sound has been subtly altered, while the musical composition remains.
The image is projected across marble surfaces, shifting the scene from a cinematic frame into a sculptural, spatial experience. Rather than presenting the film as it was intended for the screen, the work displaces it – inviting a slower, physical encounter in which the image is interrupted, dispersed, and reassembled through movement in space. The figures appear and disappear in the intervals between the fragmented elements. The piece does not seek to reproduce the film, but to enter into a dialogue with it – holding the image in another form.
Originally presented once, for a few hours, in a non-commercial setting, the installation also became an unexpected site of participation. Visitors who entered the space began to dance spontaneously in front of the projection, their bodies casting shadows across the moving image – appearing, dissolving, and re-emerging between the marble forms (some continued even after the music had ended).
This artwork was created as a memorial to three presences (the projection on marble is not by chance, as this material is used for burial):
* Daniela Passal, the artist who originally created the marble elements as whole forms, in memory of her mother
* My father, who passed away more than 20 years ago
* Theo Angelopoulos, who touched upon the subject of death and memory in his film “Eternity and a Day”
In this artwork, the projection on the marble pieces are crevices of memory touching on the world of what has passed and died from our physical world but continues to live in our memories, in our minds and in our hearts.
בתמונה למטה רואים את אבני השייש בסטודיו שלי כשהן ללא ההקרנה
Here’s a picture of the marble pieces in my studio with no video projection:
